סמדר ברטוב

היום היה המיצב של ב', המבחן הכי מיותר בעולם.

כן, כמובן שמתכוננים אליו!

שנה שלמה...כי זה טופס ממש מורכב שאם לא למדת את כל סודותיו לא תדע לעולם למלא טפסים, ואז מה תעשה כשתגיע למס הכנסה???

לכן, בכתה ב', במקום לחגוג בקריאה וכתיבה את המיומנות החדשה שזה עתה רכשנו,

לומדים על "טקסטים סיפוריים" ולא על סיפורים. הכתיבה מפורקת לגורמים והטכניקה מורמת על נס כפיתרון קסם.

לומדים לענות על שאלות על הטקסט, אין לזה קשר לתרבות, לשפה וזה לא מועיל בכלום לתלמידים.

איך אפשר ללמוד עברית בלי לקרוא בלי סוף סיפורים ושירים? אני לא יודעת.

בתוך מערכת שמנסה בכל כוחה להעביר אותי לטקסטים אני מוצאת את עצמי נלחמת להגניב פנימה את הספרות.

לא הספרות המעובדת, לא ה"משופרת" כך שתהיה קלה לעיכול, אלא שירה וספרות אמיתיים

של סופרים ומשוררים שלא חושבים שצריך לדבר עם הילדים רק ב30 המילים שיש להם מהבית.

כאלה אגב כמעט כבר אין במקראה לכיתה ב'- היא קוצצה כל כך במהלך השנים עד שקטנה בחצי!!

והתוצאות נראות לעין בקלות:

כמה מילים שרוב הילדים לא הכירו:

"אָיום" (קראו היום ולא היתה לזה משמעות),

"טלטל" - פשוט לא היה להם מושג

וגם לא מה זה "הושיט"

וממש לא היה להם שום כיוון לגבי "קטר".

לקינוח היה קטע השלמת מילים על הדביבון - החיה הזו שהיא בת בית בכל חצר בישראל.

לא יודעת איפה חיים האנשים שמחברים את המיצב אבל בטח לא בפריפריה.

שפה היא לא לוקסוס, היא הכרח, אם רוצים לגדל ילדים לאנשים חושבים!

אבל, מי אמר שרוצים.

מבחר עבודות מכיתות א'ב'.

קשה לפספס עם הטכניקה והילדים יוצאים נלהבים מהשדרוג של הציור.

ראיתי באינטרנט כתבה על יצירתיות והתחשק לי לנסות ולבדוק את הענין עם הילדים אצלי.

משולש מקווים שחורים באמצע הדף היה הבסיס האחיד (פחות או יותר) לכל הציורים.

עמודים